להיות אחות שכולה

 

"היינו ארבעה אחים בבית, שני אחים ושתי אחיות. אני זוכרת את הלילה בו פתחתי את הדלת, נערה בת 17 ומולי עמדו שני קצינים במדים. הם בקשו שאקרא לאבא או לאמא. כשהוריי הגיעו, הם הזמינו אותם לסלון והקצינים אמרו משפט קצר – "היתה תאונה במטוס שאחי היה בו והמטוס התרסק. לא ברור אם יש ניצולים". זהו זיכרון שלא נמחק.

אני זוכרת את התחושה הקשה שאין לי שליטה על המתרחש וכנראה שאצטרך להתרגל למצב החדש. אחי הגדול איננו עוד. אחרי שהוריי קבלו את הבשורה, היה שקט בבית, אחותי הגדולה לא היתה בבית ואחי הצעיר ישן. נשארנו לשבת בסלון, הוריי ואני, מסתכלים זה בזה ואמי, שתמיד היתה מאוד מעשית אמרה שחייבים לישון כדי שיהיה לנו כח להמשיך ולהתמודד. היא פיזרה את כולנו למיטות.

אני לא הבנתי, רציתי להמשיך ולהיות ביחד. לדבר. אבל היא היתה נחושה, מעשית מאוד.

כששכבתי במיטה, רצו לי בראש המחשבות, התהיות, האשליות, שאולי כל זה רק חלום. בין לילה השתנו חיי – הפכתי מנערה מתבגרת, לבת של ואחות של והייתי צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי לתמוך בהוריי, באחי הצעיר ובעצמי. הבית השתנה ברגע, הכל התפרק.

למחרת כבר הסתובבו בבית המון אנשים, משפחה, חברים, אנשי צבא, חברים מהבסיס. אמא שלי הקפידה בתוך כל הבלגן לקיים ארוחות מסודרות, מנוחת צהריים ומקלחות. השכנה גויסה לשמור על שעות הביקור בשבעה. היא היתה נכנסת בזמנים קבועים ומבקשת מכל האורחים להיפרד ולהשאיר אותנו לנוח, לאכול או ללכת לישון.

אני זוכרת כמה חשובות היו הארוחות המשותפות. היינו יושבים כולנו סביב השולחן במטבח, סוגרים את הדלת ומדברים, אפילו צוחקים. יצרנו את הסביבה הבטוחה שלנו שבה יכולנו להתחבר עד הסוף לרגשות, אני זוכרת ארוחה אחת שלא הפסקתי לבכות בה וגם זה היה בסדר, כי מסביב לשולחן הכל התערבב, יכולנו להגיד הכל. לא היה טאבו על שום נושא, הכל נשאר במשפחה. גם פירוק החדר של אחי וחלוקת החפצים שלו, נעשתה במהלך השבעה, כשכל בני המשפחה שותפים ויכולים להשתתף. הכל כדי להמשיך ולשמור על המסגרת של בית חי ומתפקד.

כאחות שכולה שגדלה במשפחת השכול, אני מודה כל יום על היכולות של אמא שלי לשמור על השגרה והמסגרת, למרות השבר וכל הקושי שחווינו בבית. אותה המסגרת המשיכה ושמרה עלינו לאורך כל השנים. מבחינת אמי, יציאה משגרה יוצרת כאוס וכאוס יוצר תחושת חוסר בטחון."

בהמשך לשיחה שניהלתי עם האחות, עלתה בי תובנה והרגשתי רצון לשתף אתכם –

עשייה ממוקדת ושמירה על שגרה, שומרים עלינו. כשמשהו מתפרק בחיינו, משבר או אסון – השגרה מתפרקת וגורמת לנו להתפזר, אנחנו לא מצליחים להחזיר את עצמנו לשגרה. אנחנו מתפזרים עם השבר וקשה לנו לאסוף את עצמנו.

ברגע שאנחנו מארגנים את עצמנו, שומרים על המסגרת ע"י ניהול לוח זמנים, רשימות, כתיבת משימות, קביעת תכניות ומטלות – זה יוצר מסגרת. המסגרת נותנת את הביטחון ושומרת עלינו ועל השגרה שלנו.

האחות השכולה הוסיפה – אני לא צריכה את יום הזיכרון, אני זוכרת תמיד, אבל מאוד חשוב לי לדעת שלפחות יום אחד בשנה, גם כל הסובבים אותי חושבים על הנופלים.

נכתב לזכרו של אקי וגה