עוזבת את הבית

"הכל התחיל לפני כחודש, כשהבת שלנו חזרה מסמינר של שלושה ימים בפנימיה בצפון, במסגרת ביה"ס. הם ישנו אצלם, אכלו שם ולמעשה בילו שלושה ימים באוירה הפסטורלית של המקום.

כשחזרו היא לא הפסיקה לדבר על החיים בפנימיה. היא ספרה שכולם שם כל כך נחמדים, עליזים, חיים טוב וברוגע. שאין להם את המירוץ המטורף של העיר, שהם חיים בתוך בועה אחרת, בועה מנותקת מהמולת העיר, בלי קניות וקניונים. יש להם מרחבים פתוחים, כולם מגדלים כלבים או חתולים והכל חופשי. היא היתה ממש מסונוורת. הדבר שהכי משך אותה היה הביחד שלהם, הם מבלים כל היום ביחד, הולכים יחד ללמוד, מכינים יחד שעורים, אוכלים ביחד, ישנים יחד והכל באוירה של משפחה אחת גדולה. הכל נראה לה כל כך מפתה.

כבר שבועיים שהיא מנדנדת שהיא רוצה לעבור לגור בפנימיה. הבת שלי היא ילדה דעתנית ועקשנית ואני לא יודעת מה לעשות – איך אני אוותר עליה כבר ? היא רק בת 14. אני לא מוכנה שהיא תעבור לגור מחוץ לבית. מי יודע איפה תישן ? עם מי תיפגש ? מה היא תלמד שם ? איזה אנשים יהיו שם לשמור עליה ? היא בטוחה שהיא כבר מבינה את החיים ואני יודעת כמה היא לא יודעת.

היא כבר יצרה קשר עם החברים החדשים שהכירה בסמינר שהיתה בו. היא בררה פרטים לגבי הרישום. הכל נראה לה כל כך פשוט. היא לא היתה מסוגלת לראות את ההשלכות של המעבר על הלימודים שלה, על המצב החברתי שלה ומה זה יעשה למשפחתיות שלנו. היא הודיעה לי שאם לא נסכים, היא תעבור ! החברים יעזרו לה.

אנחנו מרגישים אבודים, אנחנו לא יודעים מה לומר לה. בגלל שאנחנו שותקים היא ממשיכה בתכניות שלה, היא בטוחה שבתוך זמן קצר היא עוברת לשם. הפחד שהילדה המתבגרת שלנו תעזוב עכשיו את הבית, בגיל כל כך צעיר ולא בשל. איפה טעינו ? האם נתנו לה יותר מדי בטחון בעצמה ? או אולי לא מספיק הזהרנו אותה מסכנות החיים ? כל כך רצינו להגן עליה, שלא נתנו לה להיחשף לסכנות שאורבות לנערה מתבגרת ויפה כמוה בכל מקום, הסענו והחזרנו אותה תמיד והיינו כל הזמן זמינים עבורה. ועכשיו היא חושבת שהיא יכולה להתמודד עם העולם לבדה, לעזוב את הבית, שכל כך מגן ושומר עליה ולעבור לחיות עם בני גילה בסביבה שונה לגמרי ובלי הגב הבטוח שלנו."

אנחנו פוגשים הרבה משפחות שהילדים חווים חוויה ומיד מרגישים שהם רוצים להיות חלק ממנה ולא שוקלים את כל הבעד והנגד. אחד הדברים שאנחנו רואים מידה רבה של אימפולסיביות בהחלטות והתפקיד שלנו כהורים הוא לא לזרום אתם ומאידך התנגדות על הסף לא תעזור – היא רק תגרום להם לעמוד על דעתם ולרצות את זה יותר.

 

נתייחס לבקשה ברצינות –

  1. אנחנו ההורים נקפיד לא להגיב באימפולסיביות ובאמוציונליות.
  2. נבנה תכנית ל"איך מקבלים החלטות".
  3. ורק אז נשב עם הנערה ונעבור ביחד על התכנית תוך התחשבות בהערותיה.
  4. נבקש להיפגש עם המנהל והצוות החינוכי.
  5. נלך לראות את המקום.
  6. לקראת הביקור נכין רשימת שאלות מפורטת שנשב עליה ביחד.
  7. נבקש מהנערה שתשאל את החברות שלה איזה שאלות הן היו שואלות.

בואו נשתמש בכל הזדמנות כזו כדי ללמד את הילדים שלנו לראות תמונה כוללת, להבין מה הן השלכות הלימודיות, הכלכליות, החברתיות והמשפחתיות של המהלך ולהפעיל שיקול דעת, זו הזדמנות לאפשר להם להתנסות בתהליך קבלת החלטות שקול וענייני.