טור המאתיים

כשהייתי ילדה היתה לי מחברת, אני זוכרת את עצמי יושבת, מדמיינת וכותבת סיפור בהמשכים. מאוד אהבתי את רגעי השקט בהם יכולתי לצאת מתוך הספורים ששמעתי סביבי ולעוף על כנפי הדמיון. החלום שלי אז היה להיות סופרת ולכתוב ספרים. כל כך אהבתי לקרא, הייתי יושבת כשסביבי ערימת ספרים וקוראת ספר אחד אחרי השני, במשך שעות. אני זוכרת שגם התנדבתי לעבוד בספריית בית הספר כדי שאוכל להשאיל יותר ספרים.

הכתיבה שלי דעכה עם השנים, הצורך שלי להיות מדויקת ולהוציא תוצרים מושלמים (פרפקציוניזם זו "מחלה" כואבת), גרם לי לסגת ולאבד את הביטחון ביכולת הכתיבה שלי. לאט לאט נחסם בי הדחף לכתוב, הוא פשוט נעלם, ואני האמנתי שאני לא יודעת לכתוב ככל שכתבתי פחות, כך היכולת שלי ירדה והתרחקתי מחלום הכתיבה

חוסר הביטחון שלי בכתיבה הקרין לסובבים אותי ותמיד היה מי שיכתוב עבורי, כתוצאה מכך הפסקתי לכתוב. באמת האמנתי שאני לא יודעת לכתוב !

את שחר פגשתי ביולי 2013, בהרצאה שלי על הפרעת קשב, שחר הוא עורך טור בעתון. הוא ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא כותבת, אמרתי לו שאני לא יודעת לכתוב, הרי זה מה שהאמנתי בו. הוא מיד ענה לי "מי שמדבר כמו שאת מדברת בהרצאה, צריך רק לכתוב את זה כמו שהוא מדבר והתפקיד שלי כעורך לשוני, הוא לסדר את הטקסטים שלך" וכך נולד הטור "בקשב רב" באוגוסט 2013.

המשפט של שחר פגש אותי בתקופה שבה כבר ויתרתי על הכתיבה, והנה פתאום בא מישהו ולא מוותר לי! ובמקום לכתוב במקומי – מאלץ אותי לכתוב ומציע עזרה. כל פעם שכתבו במקומי, זה היה עבורי עוד הוכחה לכך שאני לא יכולה או לא יודעת לכתוב. השינוי ששחר עשה לי בראש מבלי שהוא הבין בכלל מה הוא גרם לי, אפשר לי לחזור ולהאמין שאני יכולה לכתוב בעצמי את התכנים שלי ולהעביר את המסרים החשובים לי בצורה המדויקת ביותר ובכך להגיע אל הקוראים.

מספיק טיפ אחד קטן כדי לעזור למישהו אחר. אני זוכרת כמה קשה היה לי בטורים הראשונים, אבל כל תגובה שקבלתי חיזקה אותי ונתנה לי את הכוח להמשיך ולכתוב.

 

אז כשקשה לנו –

  1. נמצא את האדם שיאמין בנו, שלא יוותר לנו, יהיה לצדנו ולא במקומנו, כדי לבצע את מה שאנחנו רוצים.
  2. נקיף את עצמנו באנשים שיחזקו אותנו, יכוונו אותנו ויעזרו לנו להתפתח.
  3. נמצא מסגרת זמן קבועה שתתאים לנו לפעילות ונקבע אותה ביומן ונשמור עליה. זו תהיה מסגרת הזמן שבה נפעל לטובת הנושא שבחרנו להתמודד אתו.
  4. נאתגר את עצמנו ביעדים לאורך הדרך ונפרגן לעצמנו כשנגיע אליהם.

 

ביולי 2013 לא האמנתי שאכתוב והנה אנחנו בנובמבר 2017 ואני כותבת את מאמר המאתיים שלי.

תודה לכם ! תודה על התגובות, ההערות, ההארות והשיתופים. כל תגובה שלכם עוזרת, מחזקת, ונותנת לי עוד כח להמשיך.