בערפל / מאת חנוך דאום

אז מה זה באמת אומר לחיות עם הפרעת קשב?

  1. להיות בעל הפרעת קשב זה להחזיק ספר שאתה משתוקק לקרוא, להתחיל לקרוא בו ולא לדעת מה קראת. אתה עובר כמה דפים, קורא אותם במלואם – לפעמים אפילו בקול, כי אתה מכיר את עצמך ולא רוצה להתפזר, אבל אין לך מושג מה קראת.
Alone man walking in a misty forest

Alone man walking in a misty forest

להיות בעל הפרעת קשב זה לשבת בהרצאה שהלכת אליה מיוזמתך , כי הנושא מעניין אותך, ולדעת שגם אם ידברו עליך ויסקרו את חייך בליווי שקופיות, בתוף כמה דקות תהיה בעולם אחר. קולו של המרצה יהיה עמום ומרוחק, ותוכן דבריו יהיה עבורך כמו מכתב מארץ רחוקה שנכתב בשפה שאין איש מכיר.

  1. להיות בעל הפרעת קשב זה במקרים רבים גם מבוא לקשיי התארגנות. זו חבילה אחת. אתה צריך לארגן תיק לנסיעה, אבל אף פעם לא מצליח לזכור מה לקחת. כבר בבית ספר, בטיול השנתי, אתה לא מסוגל לקפל את שק השינה כמו שצריך, וצריך לבקש מחבר לעשות זאת עבורך. הכיסוי של שק השינה תמיד נאבד לך, משהו בתיק נשפך על האוכל, הריצ'רץ' לא נסגר, היתדות של האוהל נתקעו בשוקו, וכל הכבודה הופכת לעיסה דביקה אחת.

לתקופה קצרה, המבוגרים מתעצבנים עליך. צועקים שאינך אחראי. שואלים מדוע אתה חייב לאבד כל דבר. לשבור. לוקח להם זמן לתפוס שאינך מזלזל, אלא מתקשה לישות דברים שעבור אחרים הם פשוטים. לארוז תיק, לזכור איפה הנחת דברים – הכל מסובך, מעורפל. אחר כך מגיע הרגע שבו הם מתייאשים ממך. מפסיקים להטיל עליך מטלות. מפסיקים לבקש. כאשר צריך משהו, הם פונים לכל אחד אחר, רק לא אליך. ואתה מתרגל לזה, שאין לך מה לתרום, ואתה מפנים שכאשר צריך שדבר מה יקרה, שאיזו משימה ממש תתבצע, אתה אינך האיש הנכון.

השנים עוברות ואתה מתנוון: אתה לא יודע לדפוק בפטיש, לא מסוגל להבריג בורג, גם נורה אתה בקושי מחליף, ואם יש לך פנצ'ר ברכב אתה נזכר איך, כשניסית להחליף גלגל לבד, הג'ק נתקע מתחת לרכב, ומה שאמור היה להיות החלפת גלגל קלילה, הפך לאירוע מסויט שהסתים עם נקע באצבע. וגרר.

 

  1. להיות בעל הפרעת קשב זה כשאתה יושב בפגישה, ומיד עשרות קולות ואינספור מראות מזנקים אליך, מתחרים בתשומת לבך. האדם שעמו אתה נפגש מדבר, אבל את אוזניך מתגנבים קולות אחרים: קול העט שהוא משמיע כשהוא מתופף איתו בעדינות על השולחן, קול העובר שנמצא מחוץ לחדר הישיבות ומכין לעצמו קפה – הנה המים רותחים, הנה הכפית נוקשת בכוס – ובינתיים הפגישה נמשכת, ואתה מנסה, מהמילים שהספקת לקלוט, להבין במה מדובר, ואתה מתלבט אם לבקש מהדובר להניח את העט, אבל מה זה יעזור, הרי לא תוכל להשתיק את כולם לנצח, לא את המכוניות שבחוץ, ובוודאי שלא את הציפור שקודם חלפה ליד החלון וגרמה לך להביט בה במשך כחצי דקה ולבחון את מעופה. ואתה שואל שאלת הבהרה או שתיים, בניסיון להישאר בכל זאת בתוך הפגישה ולייצר מראית עין של שותפות, אבל בזמן שהיושבים בחדר חוו דבר אחד, אתה חווית אלף דברים אחרים, שמעת אינספור קולות אלטרנטיביים. וכמו ילד בלונה פארק שרץ ממתקן למתקן, גם תשומת הלב שלך קיפצה מרעש לרעש ומחשבותיך נדדו למחוזות רחוקים.

להיות בעל הפרעת קשב זה להבין בשלב מוקדם מאוד שיש המון דברים שיהיו סגורים בפניך בחיים הללו, המון יעדים שלעולם לא תוכל לכבוש. כי החיים מתחילים עם ממוצע הבגרות והמבחן הפסיכומטרי, ומה בעצם הסיכוי שלך להתחרות בכל מיני חרשנים שלא מתעייפים אף פעם, וזוכרים כל דבר שנאמר בכיתה לפרטי פרטים?

 

  1. להיות בעל הפרעת קשב זה במקרים רבים, בוודאי במקרה שלי, גם להסתבך בניווטים. לא להצליח להגיע ממקום למקום. מכירים את זה שאתם מרחפים דקה, מפספסים את היציאה לירושלים ומגלים שהמשכתם לכיוון אשדוד, ואתם אומרים לעצמכם: בטח תכף תהיה יציאה, אבל אין, ואתם ממשיכים לנסוע על הכביש בלי לדעת לאן, והוויז משתגע, ובסוף, כשאתם באפיסת כוחות ובאין ברירה אחרת, אתם עוצרים ומשתקעים במזכרת בתיה, עם עוד אנשים שפספסו את המחלף? לא מכירים? כי כשיש לך הפרעת קשב, אתה אמנם מפעיל את הוויז, אבל מספיקה שנייה שהוא מפגר אחריך, כדי שתפנה ימינה במקום שמאלה ותגרום לו לחשב מסלול מחדש. להתקשות בניווט זה לא רק סבך ארגוני. מדובר בתחושה כללית ועמוקה של דיס-אוריינטציה. בגדול, אתה אף פעם לא יודע איפה אתה. אתה לא יודע איפה זה מזרח, איפה מערב, להיכן אתה קרוב ומה דווקא רחוק ממך מאוד. אתה מקשיב לוויז כמו עיוור באפלה, כמו ילד שנכנס לרכב ונוסע לאן שהוריו לוקחים אותו. אנשים מנסים להסביר לך לפעמים איך להגיע. אומרים לך: עזוב, לא צריך וויז, זה פשוט. אבל עבורך זה לא פשוט. עבורך כלום לא פשוט. סע מזרחה, הם אומרים, אבל איפה המזרחה הזה שהם מדברים עליו?

"אל תיקח מונית", הם מצווים עליך כשאתה בחו"ל, רוצה להגיע לאיזה מוזיאון או מסעדה, זה רק 20 דקות הליכה". ואתה מתבייש לומר שגם דקת הליכה מחייבת מונית, לא כי אין לך כוח ללכת, אלא כי אינך יודע לאן. וכשעולה אפשרות שתצטרך לנסוע לבד בתחתית, אתה יודע, פשוט יודע, שאם תיכנס לשם, לא תצא חי. ואף שכולם מסבירים לך עד כמה לנסוע בסאב וויי בניו-יורק, זה גאוני, אתה יודע שאם רגלך תדרוך שם ללא מלווה, במהרה תהפוך לנעדר, ואין שום סיכוי שתוכל לתפוס אי פעם איך זה באמת עובד, על מה עולים, מתי ולמה. אתה פשוט תיכנס לסאב וויי, ולאחר 30 שנה ימצאו אותך יושב באיזו פינה נידחת, משוחח עם חבריך ההומלסים.

 

  1. להיות בעל הפרעת קשב זה לגדול עם תחושה שאתה פגום. ואולי באמת אתה כזה.