איומים

השנה התארגנו לקראת החופשה, בנינו לוח עם פעילויות בהתאם לבקשות של הילדים, רשמנו את הצעירים למסגרות שלא ישתגעו כל היום בבית וחשבנו שהשנה, נוכל לשלב את העבודה והחופשה בצורה פחות לחוצה. אבל אנחנו מתכננים תכניות והמציאות צוחקת עלינו מלמעלה – קיץ, חם, הילדים כבר חזרו הביתה, אנחנו עדיין בעבודה והם כל חמש דקות מצלצלים, אנחנו מודיעים שלא נענה יותר, אבל נשברים וממשיכים לענות, הילדים שולחים הודעות, מבקשים, כועסים מתרגזים, צועקים ומתלוננים. יום העבודה שלנו ממש לא התקצר בגלל החופש הגדול והילדים שלנו, לעומת זאת כבר חזרו הביתה. התפוקה שלנו ירדה פלאים, אנחנו לא מרוכזים, מדלגים בין המשימות בעבודה לבין הטלפונים האינסופיים מהילדים ובסוף היום כשאנחנו מגיעים הביתה מותשים, אין לנו הנחות. יש לוח תכנון עם פעילויות והילדים מחכים לנו שנבצע אותן לפי התכנית !

אז אנחנו יוצאים לפעילויות כשאנחנו כבר עייפים וכל התנהגות שלא מתאימה מיד מקפיצה אותנו והפתרונות שאנחנו שולפים הם פתרונות אימפולסיביים, העיקר שיהיה שקט. וכשהילדים לא נענים אנחנו מיד מתחילים עם איומים – "או שאתה מתנהג יפה או שהולכים הביתה", "אם לא תפסיק לצעוק, זה יהיה הבילוי האחרון שלנו בקניון", "זהו די, אם אתם לא מפסיקים לריב, לא נלך יותר לסרט", "אם לא תפסיקו מיד להשתולל, אני מסתובבת ולא ניסע לבקר את סבא וסבתא"  – איומים איומים איומים – ותמיד כאלה שאנחנו לא באמת יכולים לקיים, כי סבא וסבתא לא יסבלו את זה שנבטל פתאום את הביקור, כי כבר קנינו כרטיסים לסרט, כי אין לנו סידור להשאיר ילד בבית ועוד ועוד. אנחנו מגיבים במהירות ובכעס ולא מגיבים ממקום שבו אנחנו שולטים בסיטואציה אלא רק מגיבים למצבים.

נכון שזה לא פשוט להפעיל שיקול דעת או לחפש פתרונות אחרים, כשאנחנו מותשים בסוף יום העבודה, ברעש ובהמולה שבפעילות עם הילדים, אבל אין ברירה – כשאנחנו מבטיחים ולא מקיימים, זהו סוג של משבר אמון שיוצר אצל הילדים את התחושה שאי אפשר לסמוך עלינו, אנחנו אומרים דברים לא הגיוניים ואח"כ לא מסוגלים ליישם אותם ואז הילדים ממשיכים לבדוק אותנו וזה ורם להחרפה בהתנהגויות של הילדים גם בתדירות וגם בעוצמתן.

לכן –

  1. קחו פסק זמן בין יום העבודה לבין היציאה לפעילויות עם הילדים.
  2. לפני היציאה לפעילות, הגדירו את החוקים שלה.
  3. צרפו לפעילות עוד מבוגר, שייקח יחד אתכם אחריות ולא תתמודדו לבד.
  4. תחליטו שאתם לא מאיימים אלא מדברים ופותרים את הקושי באותו רגע, מבלי לאיים..
  5. הסנקציה על התנהגות קשה במהלך בילוי משותף, תהיה בבית לאחר שיחה.
  6. לא חייבים לקחת את כל הילדים לכל פעילות, עדיף להתפצל לפי גילאים, ענין וכו'.
  7. אם בכל זאת איימתם – ממשו את האיום (תהיו יצירתיים ומצאו את הפתרונות לביצוע האיום).

איום הוא פתרון אימפולסיבי, דבור בכבוד הוא פתרון של שליטה.